בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה
עפ 003027/08
בפני:
כב' השופט ר. שפירא
תאריך:
10/03/2008
בעניין:
אריאל לנדסברג, ת"ז 057308678
המערער
נ ג ד
עיריית חיפה
המשיבה
מיני-רציו:
* רשויות מקומיות - חוקי עזר - עבירות חנייה
* דיון פלילי - ערעור - התערבות במימצאים עובדתיים
* פרשנות - דין - כללי פרשנות
.
המערער החנה את רכבו במקום המיועד לרכב של נכה שמספרו צוין בתמרור, לכאורה עבירה לפי הוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר לעיריית חיפה (העמדת רכב וחנייתו). המערער הודה שהחנה את רכבו במקום המיועד לרכב נכה ספציפי, אך טען כי הואיל והוא עצמו נכה, הרי שמותר לו לחנות באותו מקום לאור הוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק חנייה לנכים. בית המשפט לעניינים מקומיים לא קיבל את טענת המערער, והרשיעו. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וזיכה את המערער מהעבירה בה הואשם:
סעיף 2 לחוק מתיר לאדם נכה להחנות את רכבו הנושא תו נכה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, במקום שאין מותרת בו החניה בהתקיים תנאים מצטברים מסוימים. סעיף 3 לחוק מסייג את תחולת אותו היתר חניה לנכים למקרים המנויים שם, שאינם כוללים חניה במקום שהוקצה לרכב נכה ספציפי. משהודה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, שהחנה את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו, על כתפיו מוטל הנטל להוכיח כי נתקיימו ארבעת התנאים הקבועים בחוק, תנאים שבהתקיימם רשאי היה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו.
אכן הלכה פסוקה היא, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה. היא תעשה כן אם יתברר, כי השופט שהכריע את הדין שגה שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות או שקבע מימצאיו שלא על פי העובדות המוכחות. בעניינו, ביהמ"ש המחוזי סבור, כי המערער כן הרים את נטל הוכחת התקיימות שני התנאים השנויים במחלוקת ושעליהם התבססה החלטת בימ"ש קמא. יש לאמץ את טענות המערער כי הרכב כפי שהוחנה לא גרם סיכון לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או לעגלות נכים (2(א)(3)), וכי החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה (2(א)(4)). לגבי התנאים 2(א)(1) ו-2(א)(2), בית המשפט קמא סבר כי הם מתקיימים.
ביהמ"ש המחוזי מסכים עם קביעת בימ"ש קמא כי חוק העזר איננו נוגד חקיקה ראשית, וראש העיר היה מוסמך לקבוע ע"פ הוראות חוק העזר את מקום החניה במקרה דנן כחניה ייעודית לנכה ספציפי. אך אין לשכוח כי תכלית חוק חניה לנכים הינה להקל על נכים, ללא אבחנה בין בעלי תגי נכות שונים. כך גם היא תכליתו של חוק העזר היא להקל עם נכה ספציפי בהתחשב בצרכיו המיוחדים. במקרה בו שני אנשים נכים, כשבבעלות אחד מהם תג חניה לרכב ספציפי, מגיעים באותה העת לאותו מקום חניה מדובר, הרי שלנכה הספציפי שמקום החניה הוקצה עבורו יש עדיפות. אך, עסקינן במקרה ספציפי בו חנה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, במקום חניה שמסומן כמיועד לנכה ספציפי לזמן קצר ביותר ולצורך כניסה לחנות מסוימת. זאת ללא שפגש את אותו נכה ספציפי, ללא שהפריע לו, וללא שום תלונה מאת אותו אדם ספציפי עקב החנייה. כאמור, המערער החנה במקום בו לא יצר סיכון סביר לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או נכים, כן בחנייתו זו לא הייתה הפרעה ממשית לתנועה. מכאן, יש להתחשב בנסיבות מסוימות ומיוחדות אלו של המערער.
לבסוף, ראוי להבהיר האם תמרור א-44 במקום החניה הנדון ובו הכיתוב "שמור לרכב נכה מספר.." שולל את חנייתו של רכב נכה אחר ללא ציון מספר רכב בכל מקרה ובכל תנאי? תשובה על כך היא שלילית. הפרשנות שיש לתת להוראה פלילית הפוגעת בזכויות הנאשם צריכה וחייבת להיות צרה ודווקנית ולא פרשנות מרחיבה אשר, הגם שיש לה עיגון ותמיכה אפשרית, אין היא חד משמעית. בנסיבות הספציפיות של העניין, ייחוד החניה לנכה מסוים ללא ציון המילים "רק" או "בלבד" איננה שוללת חניה לזמן קצר של נכה אחר, כל עוד לא נגרמה לאותו נכה מסוים כל הפרעה, וכן מתקיימים תנאי סעיף 2 לחוק. מכאן שהפרשנות צריכה להיות תכליתית.
פסק דין
לפני מונח ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (פ 0-1-9708531 כב' השופטת ג' בסול), בו הרשיע בית המשפט קמא את המערער (המשיב שכנגד) בעבירה לפי הוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר לעיריית חיפה (העמדת רכב וחנייתו) (להלן:"חוק העזר"). בית המשפט קמא דן את המערער לתשלום הקנס המקורי בסך של 95 ש"ח או יום מאסר תמורתו.
המערער מערער על הכרעת הדין.
העובדות וטענות הצדדים:
ביום 3.11.04 שעה 11:23 ברחוב שמריהו לוין 7, חיפה, החנה המערער (הנאשם בבית משפט קמא) את רכבו במקום המיועד לרכב של נכה שמספרו צוין בתמרור, לכאורה עבירה לפי הוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר.
המערער הודה בבית משפט קמא שהחנה את רכבו במקום המיועד לרכב נכה ספציפי, אך טען כי הואיל והוא עצמו נכה, הרי שמותר לו לחנות באותו מקום לאור הוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק חנייה לנכים, התשנ"ד- 1993 (להלן: "החוק").
בית המשפט קמא לא קיבל את טענתו כי ייחוד מקום חניה לנכה ספציפי גורעת מזכויותיו של הנאשם כנכה בעצמו, וקבע שאין לראות בהקצאת חניה לנכה ספציפי בחוק עזר כפוגעת בזכות שהוקנתה לנכה אחר בחקיקה ראשית. זאת תוך מתן דגש שייחוד כזה נעשה לצורך רווחתם וצרכיהם של נכים. בית המשפט קמא קבע שלא התקיימו התנאים שנקבעו בחוק בסעיפים 2(א)(3) ו-2(א)(4), מכאן הוא דחה את טענותיו והרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
המערער טוען שיש לזכותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לטענתו, טעה בית המשפט קמא בקובעו שלא התקיימו התנאים שנקבעו בחוק, בסעיפים 2(א)(3), 2(א)
(4). עוד טוען לעניין הסעיפים הנ"ל, כי המדובר במקרה ספציפי ולא בכלל האפשרויות הקיימות, מקום החניה הנדון יועד לרכב נכה שאינו מוגבל גפיים תחתונות, מכאן שלא היה נוצר סרבול בהליך הירידה מהרכב. זאת ועוד, המערער טוען כי הוראת חוק העזר נוגדת את החוק, כך שהוא פוגע בזכויותיו על פי החוק ובכך סותר חקיקה ראשית, דבר שאין בסמכותו של מחוקק המשנה לעשות.
ב"כ המשיבה טוען כי אין בסיס לטענות המערער, הפנה להחלטת בית משפט קמא, תגובת המשיבה בבית משפט קמא וכן לנוהל הקצאת חניה לנכים, בעיקר לסיפא. עוד טוען כי המערער משתמש בהוראות החוק כראות עיניו ותוך פרשנות אישית. המשיבה איננה חולקת על כך שהיה תג נכה על גבי הרכב, אולם לשיטתה אין בכך כדי לפטור את הנאשם מעבירת החניה.
דיון:
סבורני כי בית המשפט קמא שגה שעה שהרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
סעיף 2 לחוק מתיר לאדם נכה להחנות את רכבו הנושא תו נכה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, במקום שאין מותרת בו החניה בהתקיים תנאים מצטברים מסוימים וקובע כדלקמן:
"2. חניה במקום שאין החניה מותרת בו [תיקון: תשס"א]
(א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:
(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;
(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על אדם המתלווה אל הנכה והנוהג עבורו ברכב, אלא אם כן תג הנכה ניתן לנכה בהתאם להוראות סעיף 1ב'."
סעיף 3 לחוק מסייג את תחולת אותו היתר חניה לנכים למקרים המנויים שם, שאינם כוללים חניה במקום שהוקצה לרכב נכה ספציפי:
"3. סייג לרשות חניה
מבלי לגרוע מן האמור בסעיף 2(א)(3) ו- (4), לא יחול ההיתר שבסעיף 2 על חניה -
(1) בתוך צומת או בתחום שנים-עשר מטרים ממנו, פרט לקטע שסימנה רשות תימרור, בתמרור או בסימון על אבני השפה, שמותר לחנות בו;
(2) במקום כניסה לשטח המיועד לחניית כלי רכב;
(3) בתוך מעבר חציה או בתחום שנים-עשר מטרים לפניו;
(4) בנתיב שמיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדר על ידי סימון על פני הכביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטרים לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטרים אחריו, בשני צידי הדרך, ובלבד שמותר להחנות את הרכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים-עשר מטרים או יותר;
(5) בתוך תחום תחנת מוניות המסומן בתמרור שהוצב או סומן;
(6) בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התמרור המרכזית ;
(7) בצד רכב אחר העומד או חונה בצדה של הדרך."
היה על בית המשפט קמא לדון בראיות טרם קביעתו הסופית, ולהתמודד עם דברי הגנתו של המערער. לא הייתה בחינה של ראיות במקרה שבפני.
"אכן הלכה פסוקה היא, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה. היא תעשה כן אם יתברר, כי השופט שהכריע את הדין שגה שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות או שקבע מימצאיו שלא על פי העובדות המוכחות. אם אין סטיות כה חריגות בהערכת הראיות ובקיעת העובדות, לא תהיה התערבות.." (ר' ע"פ 201/86 בדש נגד מדינת ישראל, פד"י מ(4), 281).
ועוד:
"ערכאת ערעור רשאית להתערב גם בקביעות עובדתיות" (ר' עפ"א 80396/05 שטיין צבי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]).
משהודה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, שהחנה את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו, על כתפיו מוטל הנטל להוכיח כי נתקיימו ארבעת התנאים הקבועים בחוק, תנאים שבהתקיימם רשאי היה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו (ר' רע"פ 7156/03 יהודה פוקס נגד מדינת ישראל תק-על (2003)).
סבורני כי המערער הרים את נטל הוכחת התקיימות שני התנאים השנויים במחלוקת ושעליהם התבססה החלטת בית המשפט קמא. בהעדר טענה מטעם המאשימה/המשיבה יש לאמץ את טענות המערער כי הרכב כפי שהוחנה לא גרם סיכון לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או לעגלות נכים (ר' סע' 2(א)(3) לחוק), וכי החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה (ר' סע' 2(א)(4) לחוק).
בחנייתו של המערער מספר דקות לצורך כניסה לחנות מסוימת במקום שמסומן כי הוא מיועד לנכה מסוים, אין הפרעה לאותו נכה מסוים משלא הגיע למקום בזמן הקצר הזה, לא ביקש לחנות במקום באותה העת, ולא הוגשה כל תלונה על ידיו כנגד המערער. אלא שפקח העירייה רשם דו"ח למערער. מכאן, שלא הייתה כל מניעה למעבר חופשי לעגלות נכים.
זאת ועוד, עצם החניה במקום חניה לרכב של נכה ספציפי איננה גורמת להפרעה ממשית לתנועה, בייחוד כשמקום החניה הנדון יועד לרכב נכה שאינו מוגבל גפיים תחתונות, מכאן שלא היה נוצר סרבול בהליך הירידה מהרכב, כדבריו של המערער.
לגבי התנאים 2(א)(1) ו-2(א)(2) בית המשפט קמא סבר כי הם מתקיימים, וזאת למרות שהמערער לא הוכיח זאת, אך גם המשיבה לא הביאה ראיות לכך. כאמור:
"חזקה שבדין היא, כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית (סעיף 34ה לחוק העונשין תשל"ז-1977). עם זאת, משעורר נאשם ספק סביר בדבר קיומו של סייג לאחריות פלילית, הנטל על התביעה להסיר ספק זה. כך באשר לסייגים המופיעים בחוק העונשין, וכך גם באשר ל"הגנה" המופיעה בחוק החניה לנכים"( ר' רע"פ 7156/03 יהודה פוקס נגד מדינת ישראל (2003), ועוד לעניין זה, ר' והשוו גם עפ"א (ת"א-יפו) 80238/04 שטרית שלמה נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
כאמור, ייחוד מקום חניה לרכב ספציפי נעשה על פי סמכות שהוקנתה לראש העיר על פי הוראות סעיף 12 לחוק העזר, אשר חוקק מכוח הוראות סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות וכן סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה. בהתקנתו של חוק העזר המדובר ינקה העירייה את סמכותה משני החוקים הראשיים הנ"ל, וכל אחד מהם, כשלעצמו, יכול היה להקנות לעירייה את הסמכות להתקין את חוק העזר (ר' ע"פ (ת"א-יפו) 80011/99 עדנה לוין נגד מדינת ישראל (2000), [פורסם בנבו], וכן ר' ע"פ 402/63 אברהם רונן נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ "ד יח(172 (3)).
מסכים אני עם קביעת בית המשפט קמא כי חוק העזר איננו נוגד חקיקה ראשית, וראש העיר היה מוסמך לקבוע על פי הוראות חוק העזר את מקום החניה במקרה דנן כחניה ייעודית לנכה ספציפי. אך אל לנו לשכוח כי תכלית חוק חניה לנכים הינה להקל על נכים, ללא אבחנה בין בעלי תגי נכות שונים, ולאפשר להם נגישות, ניידות וגישה נוחה מטעמים ושיקולים של התחשבות בצרכיהם המיוחדים כנכים. כך גם היא תכליתו של חוק העזר במקרה עסקינן, להקל עם נכה ספציפי בהתחשב בצרכיו המיוחדים, כבעל דרגת נכות גבוהה המתקשה בניידות, וזאת על פי קביעתה של ועדה מיוחדת בעניין.
זאת ועוד זאת, אוסיף את הדברים הבאים של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, בנושא חניית נכים, מיום 25.2.08:
"..החוק אינו מבחין בין סוגי התגים השונים (תג "משולש" או "ירוק", תג "עגלה" או "כחול", ותג נכה צה"ל). בהתאם הנציבות סבורה כי החוק חל במידה שווה על בעלי כל התגים, לרבות בעלי תג "משולש", ואלה כמו אלה רשאים לחנות במקום בו החניה אינה מותרת, בהתאם להוראות החוק". (עניין זה גם תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו- בש"א 32510/07 עמותת נגישות ישראל ואח' נגד עיריית תל אביב-יפו ואח', [פורסם בנבו]).
אולם, אין אנו דנים במקרה בו זכויותיו של אדם נכה בנוגע להעמדת רכבו והחנייתו מתנגשות עם זכויותיו של מי שאיננו נכה, במקרה כזה התשובה ברורה ונהירה. אנו עוסקים במקרה בו זכויותיו של נכה אחד מתנגשות עם זכויותיו של נכה ספציפי אחר. במקרה בו שני אנשים נכים, כשבבעלות אחד מהם תג חניה לרכב ספציפי, מגיעים באותה העת לאותו מקום חניה מדובר, הרי שלנכה הספציפי שמקום החניה הוקצה עבורו יש עדיפות, מאחר והוא בעל דרגת נכות גבוהה יותר וקשיים בניידות, ע"פ קביעתה של ועדה מיוחדת כאמור. אך, עסקינן במקרה ספציפי בו חנה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, במקום חניה שמסומן כמיועד לנכה ספציפי לזמן קצר ביותר ולצורך כניסה לחנות מסוימת. זאת ללא שפגש, בזמן הקצר הזה, את אותו נכה ספציפי, ללא שהפריע לו, וללא שום תלונה מאת אותו אדם ספציפי כנגדו עקב החנייה. כאמור לעיל, המערער החנה במקום בו לא יצר סיכון סביר לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או נכים, כן בחנייתו זו לא הייתה הפרעה ממשית לתנועה. מכאן, יש להתחשב בנסיבות מסוימות ומיוחדות אלו של המערער.
לבסוף, ראוי להבהיר האם תמרור א-44 במקום החניה הנדון ובו הכיתוב "שמור לרכב נכה מספר.." שולל את חנייתו של רכב נכה אחר ללא ציון מספר רכב בכל מקרה ובכל תנאי? סבורני שהתשובה על כך היא שלילית.
יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק (ככינויו דאז) ב- ע"א 3622/96 חכם נגד קופת חולים מכבי פד"י נב(2), 638:
"שליפת המשמעות המשפטית של הטקסט נעשית על פי אמות המידה של התכלית המונחת ביסוד הטקסט. אין הוא (השופט) רשאי ליתן לטקסט משמעות שהוא אינו יכול לשאת בלשון שבה היא מבוטא, לכל מובן משפטי צריך שיהא עיגון לשוני. חייב להתקיים קשר מילולי ולו מינימלי בין המובן המשפטי לבין המובן הלשוני... כל פרשן חייב להתחשב במגבלות הלשון... המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות אך הוא תנאי הכרחי לה".
ועוד נאמר בפרשייה אחרת,
"הפרשנות שיש לתת להוראה פלילית הפוגעת בזכויות הנאשם צריכה וחייבת להיות צרה ודווקנית ולא פרשנות מרחיבה אשר, הגם שיש לה עיגון ותמיכה אפשרית, אין היא חד משמעית" (ר' ח(ת"א) 459817/05 מדינת ישראל נגד ליפקה משה [פורסם בנבו], 13.2.06).
ועוד באותה פרשייה נאמר כי:
"מתקין חוק העזר איננו משחית מילים לריק והוא טרח להוסיף את המילים "רק" ו"בלבד" בחקיקת המשנה בדברו על "חנייה מועדפת", כפי המקרה הנדון כאן. למרבה הצער, לא בא זכרן של מילים אלה, או אחת מהן, בגוף התמרור, מקום שהיו הופכות את האיסור הכלול בו ברור לכל הדיוט".
אכן, בנסיבות הספציפיות של העניין, ייחוד החניה לנכה מסוים ללא ציון המילים "רק" או "בלבד" איננה שוללת חניה לזמן קצר של נכה אחר, כל עוד לא נגרמה לאותו נכה מסוים כל הפרעה, וכן מתקיימים תנאי סעיף 2 לחוק. מכאן שהפרשנות צריכה להיות תכליתית כאמור לעיל.
לפיכך, ובשים לב לנסיבותיו של המקרה כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, ובהעדר קביעות עובדתיות אחרות, אני מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ומזכה את המערער מעבירת החניה המיוחסת לו בכתב האישום.
בשולי האמור לעיל יש להעיר כי נראה שיש מקום לבחון שוב את כל נהל הקצאת חניות לנכים מכוח החוק ולערוך אבחנה בין נכים שנכותם גורעת מכושר נידותם ובין נכים שמגבלותיהם אינן בתחום הניידות. ישנם נכים שכושר ניידותם נפגע והם אלו הנזקקים באמת לסיוע בסידורי חניה. ישנם גם נכים אחרים, שנכותם אולי חמורה ופוגעת באיכות חייהם וכושרם אף במידה משמעותית יותר, ואולם אין היא פוגעת בכושר נידותם. בנוגע לאלו יש לבחון את הצידוק שבהכשרת מקומות חנייה מיוחדים עבורם.
מקום חניה הוא נכס של הציבור, משאב ציבורי המצוי במחסור. הקצאת נכס ציבורי לטובת פרט מסוים צריכה להיות למטרה ראויה ומחייבת צידוק. הטיפול בנכים והצורך להקל על מצוקתם היא מטרה ראויה וצידוק להקצאת משאבים ציבוריים. הסיוע לנכים הוא חלק מהדאגה לשוויון, כי הרי מטרת הסיוע היא לאפשר לנכה את אותה איכות חיים ויכולת תפקוד שיש למי ששפר גורלו. כדי להגשים את מטרת הקצאתו של המשאב הציבורי יש לחלקו תוך שימוש בעקרונות של צדק חלוקתי, שיגשימו את תכלית החלוקה, קידום הסיוע לנכה והשווין החברתי. על הרשויות העוסקות בנושא לשקול שיקולים של צדק חלוקתי בעת שמקצים נכסי ציבור שזמינותם מוגבלת. ראה:
בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי ואח' נ' שר התשתיות הלאומיות ואח', פ"ד נו (3) 25, 64-66 (2002).
העקרון שבבסיס הצדק החלוקתי הוא שהמשאב החברתי המוגבל בזמינותו יחולק תוך ניצול ויעילות מרביים. ראה:
עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח' , [פורסם בנבו].
כפועל יוצא מכך, יש להקצות את המשאב הציבורי לאלו שזקוקים לו באמת, אלו שללא אותו משאב ציבורי (במקרה שבפני - הזכות לחניה מוסדרת) נפגע כושרם לחיות בתנאי שוויון. מטרת ההטבה לנכה היא להקל עליו בתחום בו נכותו מטילה עליו מגבלות. נראה כי מובן מאיליו שאין הגיון או סיבה ליתן הטבה בקניית כיסא גלגלים למי שנפגע בראיתו ואין גם סיבה להעניק מכשיר שמיעה לאדם שנפגע ברגליו ואינו מסוגל ללכת. אותו הגיון צריך להנחות גם כאשר מקצים את המשאב המוגבל של מקומות חניה לנכים. משאב ציבורי זה צריך להיות מוקצה, ביד רחבה, לאלו שבהעדרו נפגעת יכולתם לתפקד בחברה כשווי זכויות, ולהם בלבד.
בסכומו של דבר - הערעור מתקבל ופסק דינו של בית משפט קמא מבוטל ויש לזכות את המערער מהעבירה בה הואשם.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
5129371
54678313ניתן היום ג' ב אדר ב, תשס"ח (10 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.
5129371
ר. שפירא 54678313-3027/08
54678313
ר. שפירא, שופט
הקלדנית: ליאת פ.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
בית משפט מחוזי חיפה
עפ 003027/08
בפני:
כב' השופט ר. שפירא
תאריך:
10/03/2008
בעניין:
אריאל לנדסברג, ת"ז 057308678
המערער
נ ג ד
עיריית חיפה
המשיבה
מיני-רציו:
* רשויות מקומיות - חוקי עזר - עבירות חנייה
* דיון פלילי - ערעור - התערבות במימצאים עובדתיים
* פרשנות - דין - כללי פרשנות
.
המערער החנה את רכבו במקום המיועד לרכב של נכה שמספרו צוין בתמרור, לכאורה עבירה לפי הוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר לעיריית חיפה (העמדת רכב וחנייתו). המערער הודה שהחנה את רכבו במקום המיועד לרכב נכה ספציפי, אך טען כי הואיל והוא עצמו נכה, הרי שמותר לו לחנות באותו מקום לאור הוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק חנייה לנכים. בית המשפט לעניינים מקומיים לא קיבל את טענת המערער, והרשיעו. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וזיכה את המערער מהעבירה בה הואשם:
סעיף 2 לחוק מתיר לאדם נכה להחנות את רכבו הנושא תו נכה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, במקום שאין מותרת בו החניה בהתקיים תנאים מצטברים מסוימים. סעיף 3 לחוק מסייג את תחולת אותו היתר חניה לנכים למקרים המנויים שם, שאינם כוללים חניה במקום שהוקצה לרכב נכה ספציפי. משהודה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, שהחנה את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו, על כתפיו מוטל הנטל להוכיח כי נתקיימו ארבעת התנאים הקבועים בחוק, תנאים שבהתקיימם רשאי היה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו.
אכן הלכה פסוקה היא, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה. היא תעשה כן אם יתברר, כי השופט שהכריע את הדין שגה שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות או שקבע מימצאיו שלא על פי העובדות המוכחות. בעניינו, ביהמ"ש המחוזי סבור, כי המערער כן הרים את נטל הוכחת התקיימות שני התנאים השנויים במחלוקת ושעליהם התבססה החלטת בימ"ש קמא. יש לאמץ את טענות המערער כי הרכב כפי שהוחנה לא גרם סיכון לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או לעגלות נכים (2(א)(3)), וכי החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה (2(א)(4)). לגבי התנאים 2(א)(1) ו-2(א)(2), בית המשפט קמא סבר כי הם מתקיימים.
ביהמ"ש המחוזי מסכים עם קביעת בימ"ש קמא כי חוק העזר איננו נוגד חקיקה ראשית, וראש העיר היה מוסמך לקבוע ע"פ הוראות חוק העזר את מקום החניה במקרה דנן כחניה ייעודית לנכה ספציפי. אך אין לשכוח כי תכלית חוק חניה לנכים הינה להקל על נכים, ללא אבחנה בין בעלי תגי נכות שונים. כך גם היא תכליתו של חוק העזר היא להקל עם נכה ספציפי בהתחשב בצרכיו המיוחדים. במקרה בו שני אנשים נכים, כשבבעלות אחד מהם תג חניה לרכב ספציפי, מגיעים באותה העת לאותו מקום חניה מדובר, הרי שלנכה הספציפי שמקום החניה הוקצה עבורו יש עדיפות. אך, עסקינן במקרה ספציפי בו חנה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, במקום חניה שמסומן כמיועד לנכה ספציפי לזמן קצר ביותר ולצורך כניסה לחנות מסוימת. זאת ללא שפגש את אותו נכה ספציפי, ללא שהפריע לו, וללא שום תלונה מאת אותו אדם ספציפי עקב החנייה. כאמור, המערער החנה במקום בו לא יצר סיכון סביר לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או נכים, כן בחנייתו זו לא הייתה הפרעה ממשית לתנועה. מכאן, יש להתחשב בנסיבות מסוימות ומיוחדות אלו של המערער.
לבסוף, ראוי להבהיר האם תמרור א-44 במקום החניה הנדון ובו הכיתוב "שמור לרכב נכה מספר.." שולל את חנייתו של רכב נכה אחר ללא ציון מספר רכב בכל מקרה ובכל תנאי? תשובה על כך היא שלילית. הפרשנות שיש לתת להוראה פלילית הפוגעת בזכויות הנאשם צריכה וחייבת להיות צרה ודווקנית ולא פרשנות מרחיבה אשר, הגם שיש לה עיגון ותמיכה אפשרית, אין היא חד משמעית. בנסיבות הספציפיות של העניין, ייחוד החניה לנכה מסוים ללא ציון המילים "רק" או "בלבד" איננה שוללת חניה לזמן קצר של נכה אחר, כל עוד לא נגרמה לאותו נכה מסוים כל הפרעה, וכן מתקיימים תנאי סעיף 2 לחוק. מכאן שהפרשנות צריכה להיות תכליתית.
פסק דין
לפני מונח ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (פ 0-1-9708531 כב' השופטת ג' בסול), בו הרשיע בית המשפט קמא את המערער (המשיב שכנגד) בעבירה לפי הוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר לעיריית חיפה (העמדת רכב וחנייתו) (להלן:"חוק העזר"). בית המשפט קמא דן את המערער לתשלום הקנס המקורי בסך של 95 ש"ח או יום מאסר תמורתו.
המערער מערער על הכרעת הדין.
העובדות וטענות הצדדים:
ביום 3.11.04 שעה 11:23 ברחוב שמריהו לוין 7, חיפה, החנה המערער (הנאשם בבית משפט קמא) את רכבו במקום המיועד לרכב של נכה שמספרו צוין בתמרור, לכאורה עבירה לפי הוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר.
המערער הודה בבית משפט קמא שהחנה את רכבו במקום המיועד לרכב נכה ספציפי, אך טען כי הואיל והוא עצמו נכה, הרי שמותר לו לחנות באותו מקום לאור הוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק חנייה לנכים, התשנ"ד- 1993 (להלן: "החוק").
בית המשפט קמא לא קיבל את טענתו כי ייחוד מקום חניה לנכה ספציפי גורעת מזכויותיו של הנאשם כנכה בעצמו, וקבע שאין לראות בהקצאת חניה לנכה ספציפי בחוק עזר כפוגעת בזכות שהוקנתה לנכה אחר בחקיקה ראשית. זאת תוך מתן דגש שייחוד כזה נעשה לצורך רווחתם וצרכיהם של נכים. בית המשפט קמא קבע שלא התקיימו התנאים שנקבעו בחוק בסעיפים 2(א)(3) ו-2(א)(4), מכאן הוא דחה את טענותיו והרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
המערער טוען שיש לזכותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לטענתו, טעה בית המשפט קמא בקובעו שלא התקיימו התנאים שנקבעו בחוק, בסעיפים 2(א)(3), 2(א)
(4). עוד טוען לעניין הסעיפים הנ"ל, כי המדובר במקרה ספציפי ולא בכלל האפשרויות הקיימות, מקום החניה הנדון יועד לרכב נכה שאינו מוגבל גפיים תחתונות, מכאן שלא היה נוצר סרבול בהליך הירידה מהרכב. זאת ועוד, המערער טוען כי הוראת חוק העזר נוגדת את החוק, כך שהוא פוגע בזכויותיו על פי החוק ובכך סותר חקיקה ראשית, דבר שאין בסמכותו של מחוקק המשנה לעשות.
ב"כ המשיבה טוען כי אין בסיס לטענות המערער, הפנה להחלטת בית משפט קמא, תגובת המשיבה בבית משפט קמא וכן לנוהל הקצאת חניה לנכים, בעיקר לסיפא. עוד טוען כי המערער משתמש בהוראות החוק כראות עיניו ותוך פרשנות אישית. המשיבה איננה חולקת על כך שהיה תג נכה על גבי הרכב, אולם לשיטתה אין בכך כדי לפטור את הנאשם מעבירת החניה.
דיון:
סבורני כי בית המשפט קמא שגה שעה שהרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
סעיף 2 לחוק מתיר לאדם נכה להחנות את רכבו הנושא תו נכה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, במקום שאין מותרת בו החניה בהתקיים תנאים מצטברים מסוימים וקובע כדלקמן:
"2. חניה במקום שאין החניה מותרת בו [תיקון: תשס"א]
(א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:
(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;
(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על אדם המתלווה אל הנכה והנוהג עבורו ברכב, אלא אם כן תג הנכה ניתן לנכה בהתאם להוראות סעיף 1ב'."
סעיף 3 לחוק מסייג את תחולת אותו היתר חניה לנכים למקרים המנויים שם, שאינם כוללים חניה במקום שהוקצה לרכב נכה ספציפי:
"3. סייג לרשות חניה
מבלי לגרוע מן האמור בסעיף 2(א)(3) ו- (4), לא יחול ההיתר שבסעיף 2 על חניה -
(1) בתוך צומת או בתחום שנים-עשר מטרים ממנו, פרט לקטע שסימנה רשות תימרור, בתמרור או בסימון על אבני השפה, שמותר לחנות בו;
(2) במקום כניסה לשטח המיועד לחניית כלי רכב;
(3) בתוך מעבר חציה או בתחום שנים-עשר מטרים לפניו;
(4) בנתיב שמיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדר על ידי סימון על פני הכביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטרים לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטרים אחריו, בשני צידי הדרך, ובלבד שמותר להחנות את הרכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים-עשר מטרים או יותר;
(5) בתוך תחום תחנת מוניות המסומן בתמרור שהוצב או סומן;
(6) בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התמרור המרכזית ;
(7) בצד רכב אחר העומד או חונה בצדה של הדרך."
היה על בית המשפט קמא לדון בראיות טרם קביעתו הסופית, ולהתמודד עם דברי הגנתו של המערער. לא הייתה בחינה של ראיות במקרה שבפני.
"אכן הלכה פסוקה היא, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה. היא תעשה כן אם יתברר, כי השופט שהכריע את הדין שגה שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות או שקבע מימצאיו שלא על פי העובדות המוכחות. אם אין סטיות כה חריגות בהערכת הראיות ובקיעת העובדות, לא תהיה התערבות.." (ר' ע"פ 201/86 בדש נגד מדינת ישראל, פד"י מ(4), 281).
ועוד:
"ערכאת ערעור רשאית להתערב גם בקביעות עובדתיות" (ר' עפ"א 80396/05 שטיין צבי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]).
משהודה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, שהחנה את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו, על כתפיו מוטל הנטל להוכיח כי נתקיימו ארבעת התנאים הקבועים בחוק, תנאים שבהתקיימם רשאי היה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו (ר' רע"פ 7156/03 יהודה פוקס נגד מדינת ישראל תק-על (2003)).
סבורני כי המערער הרים את נטל הוכחת התקיימות שני התנאים השנויים במחלוקת ושעליהם התבססה החלטת בית המשפט קמא. בהעדר טענה מטעם המאשימה/המשיבה יש לאמץ את טענות המערער כי הרכב כפי שהוחנה לא גרם סיכון לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או לעגלות נכים (ר' סע' 2(א)(3) לחוק), וכי החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה (ר' סע' 2(א)(4) לחוק).
בחנייתו של המערער מספר דקות לצורך כניסה לחנות מסוימת במקום שמסומן כי הוא מיועד לנכה מסוים, אין הפרעה לאותו נכה מסוים משלא הגיע למקום בזמן הקצר הזה, לא ביקש לחנות במקום באותה העת, ולא הוגשה כל תלונה על ידיו כנגד המערער. אלא שפקח העירייה רשם דו"ח למערער. מכאן, שלא הייתה כל מניעה למעבר חופשי לעגלות נכים.
זאת ועוד, עצם החניה במקום חניה לרכב של נכה ספציפי איננה גורמת להפרעה ממשית לתנועה, בייחוד כשמקום החניה הנדון יועד לרכב נכה שאינו מוגבל גפיים תחתונות, מכאן שלא היה נוצר סרבול בהליך הירידה מהרכב, כדבריו של המערער.
לגבי התנאים 2(א)(1) ו-2(א)(2) בית המשפט קמא סבר כי הם מתקיימים, וזאת למרות שהמערער לא הוכיח זאת, אך גם המשיבה לא הביאה ראיות לכך. כאמור:
"חזקה שבדין היא, כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית (סעיף 34ה לחוק העונשין תשל"ז-1977). עם זאת, משעורר נאשם ספק סביר בדבר קיומו של סייג לאחריות פלילית, הנטל על התביעה להסיר ספק זה. כך באשר לסייגים המופיעים בחוק העונשין, וכך גם באשר ל"הגנה" המופיעה בחוק החניה לנכים"( ר' רע"פ 7156/03 יהודה פוקס נגד מדינת ישראל (2003), ועוד לעניין זה, ר' והשוו גם עפ"א (ת"א-יפו) 80238/04 שטרית שלמה נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
כאמור, ייחוד מקום חניה לרכב ספציפי נעשה על פי סמכות שהוקנתה לראש העיר על פי הוראות סעיף 12 לחוק העזר, אשר חוקק מכוח הוראות סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות וכן סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה. בהתקנתו של חוק העזר המדובר ינקה העירייה את סמכותה משני החוקים הראשיים הנ"ל, וכל אחד מהם, כשלעצמו, יכול היה להקנות לעירייה את הסמכות להתקין את חוק העזר (ר' ע"פ (ת"א-יפו) 80011/99 עדנה לוין נגד מדינת ישראל (2000), [פורסם בנבו], וכן ר' ע"פ 402/63 אברהם רונן נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ "ד יח(172 (3)).
מסכים אני עם קביעת בית המשפט קמא כי חוק העזר איננו נוגד חקיקה ראשית, וראש העיר היה מוסמך לקבוע על פי הוראות חוק העזר את מקום החניה במקרה דנן כחניה ייעודית לנכה ספציפי. אך אל לנו לשכוח כי תכלית חוק חניה לנכים הינה להקל על נכים, ללא אבחנה בין בעלי תגי נכות שונים, ולאפשר להם נגישות, ניידות וגישה נוחה מטעמים ושיקולים של התחשבות בצרכיהם המיוחדים כנכים. כך גם היא תכליתו של חוק העזר במקרה עסקינן, להקל עם נכה ספציפי בהתחשב בצרכיו המיוחדים, כבעל דרגת נכות גבוהה המתקשה בניידות, וזאת על פי קביעתה של ועדה מיוחדת בעניין.
זאת ועוד זאת, אוסיף את הדברים הבאים של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, בנושא חניית נכים, מיום 25.2.08:
"..החוק אינו מבחין בין סוגי התגים השונים (תג "משולש" או "ירוק", תג "עגלה" או "כחול", ותג נכה צה"ל). בהתאם הנציבות סבורה כי החוק חל במידה שווה על בעלי כל התגים, לרבות בעלי תג "משולש", ואלה כמו אלה רשאים לחנות במקום בו החניה אינה מותרת, בהתאם להוראות החוק". (עניין זה גם תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו- בש"א 32510/07 עמותת נגישות ישראל ואח' נגד עיריית תל אביב-יפו ואח', [פורסם בנבו]).
אולם, אין אנו דנים במקרה בו זכויותיו של אדם נכה בנוגע להעמדת רכבו והחנייתו מתנגשות עם זכויותיו של מי שאיננו נכה, במקרה כזה התשובה ברורה ונהירה. אנו עוסקים במקרה בו זכויותיו של נכה אחד מתנגשות עם זכויותיו של נכה ספציפי אחר. במקרה בו שני אנשים נכים, כשבבעלות אחד מהם תג חניה לרכב ספציפי, מגיעים באותה העת לאותו מקום חניה מדובר, הרי שלנכה הספציפי שמקום החניה הוקצה עבורו יש עדיפות, מאחר והוא בעל דרגת נכות גבוהה יותר וקשיים בניידות, ע"פ קביעתה של ועדה מיוחדת כאמור. אך, עסקינן במקרה ספציפי בו חנה המערער, שהינו נכה בעל תג חניה לנכים, במקום חניה שמסומן כמיועד לנכה ספציפי לזמן קצר ביותר ולצורך כניסה לחנות מסוימת. זאת ללא שפגש, בזמן הקצר הזה, את אותו נכה ספציפי, ללא שהפריע לו, וללא שום תלונה מאת אותו אדם ספציפי כנגדו עקב החנייה. כאמור לעיל, המערער החנה במקום בו לא יצר סיכון סביר לעוברי דרך, ולא מנע מעבר חופשי לעגלות ילדים או נכים, כן בחנייתו זו לא הייתה הפרעה ממשית לתנועה. מכאן, יש להתחשב בנסיבות מסוימות ומיוחדות אלו של המערער.
לבסוף, ראוי להבהיר האם תמרור א-44 במקום החניה הנדון ובו הכיתוב "שמור לרכב נכה מספר.." שולל את חנייתו של רכב נכה אחר ללא ציון מספר רכב בכל מקרה ובכל תנאי? סבורני שהתשובה על כך היא שלילית.
יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק (ככינויו דאז) ב- ע"א 3622/96 חכם נגד קופת חולים מכבי פד"י נב(2), 638:
"שליפת המשמעות המשפטית של הטקסט נעשית על פי אמות המידה של התכלית המונחת ביסוד הטקסט. אין הוא (השופט) רשאי ליתן לטקסט משמעות שהוא אינו יכול לשאת בלשון שבה היא מבוטא, לכל מובן משפטי צריך שיהא עיגון לשוני. חייב להתקיים קשר מילולי ולו מינימלי בין המובן המשפטי לבין המובן הלשוני... כל פרשן חייב להתחשב במגבלות הלשון... המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות אך הוא תנאי הכרחי לה".
ועוד נאמר בפרשייה אחרת,
"הפרשנות שיש לתת להוראה פלילית הפוגעת בזכויות הנאשם צריכה וחייבת להיות צרה ודווקנית ולא פרשנות מרחיבה אשר, הגם שיש לה עיגון ותמיכה אפשרית, אין היא חד משמעית" (ר' ח(ת"א) 459817/05 מדינת ישראל נגד ליפקה משה [פורסם בנבו], 13.2.06).
ועוד באותה פרשייה נאמר כי:
"מתקין חוק העזר איננו משחית מילים לריק והוא טרח להוסיף את המילים "רק" ו"בלבד" בחקיקת המשנה בדברו על "חנייה מועדפת", כפי המקרה הנדון כאן. למרבה הצער, לא בא זכרן של מילים אלה, או אחת מהן, בגוף התמרור, מקום שהיו הופכות את האיסור הכלול בו ברור לכל הדיוט".
אכן, בנסיבות הספציפיות של העניין, ייחוד החניה לנכה מסוים ללא ציון המילים "רק" או "בלבד" איננה שוללת חניה לזמן קצר של נכה אחר, כל עוד לא נגרמה לאותו נכה מסוים כל הפרעה, וכן מתקיימים תנאי סעיף 2 לחוק. מכאן שהפרשנות צריכה להיות תכליתית כאמור לעיל.
לפיכך, ובשים לב לנסיבותיו של המקרה כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, ובהעדר קביעות עובדתיות אחרות, אני מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ומזכה את המערער מעבירת החניה המיוחסת לו בכתב האישום.
בשולי האמור לעיל יש להעיר כי נראה שיש מקום לבחון שוב את כל נהל הקצאת חניות לנכים מכוח החוק ולערוך אבחנה בין נכים שנכותם גורעת מכושר נידותם ובין נכים שמגבלותיהם אינן בתחום הניידות. ישנם נכים שכושר ניידותם נפגע והם אלו הנזקקים באמת לסיוע בסידורי חניה. ישנם גם נכים אחרים, שנכותם אולי חמורה ופוגעת באיכות חייהם וכושרם אף במידה משמעותית יותר, ואולם אין היא פוגעת בכושר נידותם. בנוגע לאלו יש לבחון את הצידוק שבהכשרת מקומות חנייה מיוחדים עבורם.
מקום חניה הוא נכס של הציבור, משאב ציבורי המצוי במחסור. הקצאת נכס ציבורי לטובת פרט מסוים צריכה להיות למטרה ראויה ומחייבת צידוק. הטיפול בנכים והצורך להקל על מצוקתם היא מטרה ראויה וצידוק להקצאת משאבים ציבוריים. הסיוע לנכים הוא חלק מהדאגה לשוויון, כי הרי מטרת הסיוע היא לאפשר לנכה את אותה איכות חיים ויכולת תפקוד שיש למי ששפר גורלו. כדי להגשים את מטרת הקצאתו של המשאב הציבורי יש לחלקו תוך שימוש בעקרונות של צדק חלוקתי, שיגשימו את תכלית החלוקה, קידום הסיוע לנכה והשווין החברתי. על הרשויות העוסקות בנושא לשקול שיקולים של צדק חלוקתי בעת שמקצים נכסי ציבור שזמינותם מוגבלת. ראה:
בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי ואח' נ' שר התשתיות הלאומיות ואח', פ"ד נו (3) 25, 64-66 (2002).
העקרון שבבסיס הצדק החלוקתי הוא שהמשאב החברתי המוגבל בזמינותו יחולק תוך ניצול ויעילות מרביים. ראה:
עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח' , [פורסם בנבו].
כפועל יוצא מכך, יש להקצות את המשאב הציבורי לאלו שזקוקים לו באמת, אלו שללא אותו משאב ציבורי (במקרה שבפני - הזכות לחניה מוסדרת) נפגע כושרם לחיות בתנאי שוויון. מטרת ההטבה לנכה היא להקל עליו בתחום בו נכותו מטילה עליו מגבלות. נראה כי מובן מאיליו שאין הגיון או סיבה ליתן הטבה בקניית כיסא גלגלים למי שנפגע בראיתו ואין גם סיבה להעניק מכשיר שמיעה לאדם שנפגע ברגליו ואינו מסוגל ללכת. אותו הגיון צריך להנחות גם כאשר מקצים את המשאב המוגבל של מקומות חניה לנכים. משאב ציבורי זה צריך להיות מוקצה, ביד רחבה, לאלו שבהעדרו נפגעת יכולתם לתפקד בחברה כשווי זכויות, ולהם בלבד.
בסכומו של דבר - הערעור מתקבל ופסק דינו של בית משפט קמא מבוטל ויש לזכות את המערער מהעבירה בה הואשם.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
5129371
54678313ניתן היום ג' ב אדר ב, תשס"ח (10 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.
5129371
ר. שפירא 54678313-3027/08
54678313
ר. שפירא, שופט
הקלדנית: ליאת פ.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
http://www.court.gov.il
